הבלאגן

הכל מתחיל מבלאגן גדול.

אני גם יודעת על מה לכתוב - וגם לא,

גם יודעת מי יקרא - וגם לא ממש,

ויש לי המון ואין לי כלום.

טוב אז אני יושבת.

טוב אז אני קמה.

טוב אז אני לקחתי יום חופש.

טוב אז אני חייבת להתחיל.

טוב.

אני אילת, במקצועי ארטית – מעצבת גרפית, בתשוקתי אני אוהבת חפצים. מה זה תשוקה, ממש צ'וקה.

מה זה אוהבת? מסתכלת, סופגת, בלוגים, אתרים, חנויות, בתים-של-אחרים-דרך-החלון-בצעידות-ערב, מגזינים, גוזרת, גוזמת, שומרת, אוספת, חולמת דברים. כל מיני דברים.

ואז מסדרת לי ביחד ככה, וביחד אחרת, למשל קערית צהוב חלמון מכרתים על שולחן קפה רטרו עם אגוזי פקאן מהכפר, או הבד הזה - פעם הוא וילון ופעם הוא תמונה ליד הספרים ממקמת כאן ושם

והפוך.

פעם, כשהייתי קטנה, ידעתי שאני סתם בלגאניסטית. היום אני גדולה ועדיין יודעת שאני בלגניסטית

אבל היי, לפחות בסטייל. סגנון. סגנון עם שם. סגנון אקלקטי.

הפרקטיקה של האקלקטיקה אצלי זה מצב רוח, או כמו שציינתי לעיל - צ'וקה.

אז אני אילת, אקלקטיביסטית, וזה הולך להיות הבלוג שלי, המקום שלי. הבלאגן שלי.

בקיצור הבית שלי והכתיבה שלי. כ ת י ב ה ב י ת י ת.

כשאני חושבת על זה, אולי זה לא כל כך רע להתחיל מבלאגן.

למשל - הנה בתחילת הפוסט הראיתי את החדר של אביגיל, והוא תמיד מתחיל בבלאגן.

ואז מתוך הבלאגן, אביגיל משחקת, בונה עולמות.